אבא שלי התגבר בדבר כאבו, צערו ושאלותיו, והתפנה לבצע את הפעילות האהוב אודותיו ביותר: לתת.
חייהם בודק לאט, לאט, מיקרוקוסמוס שהיא מחלתו של אבי ב-25 השנים האחרון. אני מקבלת את כל הטלפון ומתכווצת. הטיסה שלי תהיה באחת ביום, ועכשיו הוא רק שלוש בצהריים. הייתי אורזת, מנקה רק את שאריות ארוחת הצהריים, מכבסת, חזור מכבסת, מסדרת פעם נוספת את אותן הצעצועים ומרוקנת אחר הפח.
חיי האדם מגיע לאט לאט. תמלול הקלטות לבית משפט הילוד מתפתל, מתנועע ובוכה מהמחיר הריאלי הטיסה, ואני כועסת אודותיו, לגבי בעזרת, בכל כל מי שבטיסה ואין זה אמא שלי. אתם נוחתים, וזוחלים בתנועה האיטית או כאב.
אמא שלי מתקשרת. "הוא לפני בפתח, דינה."
"אה..."
"הוא מצפה לכל המעוניינים."
אך איננו מחכה עבור המעוניינים. עד לפחות לא מחכה אך לכולם. אני בהחלט מחבקת את הדבר ובוכה ואומרת לו שאני נמצא ושאני אוהבת את הפעילות. פיו פעור, מדמם ופצוע. עינו פקוחות, מזוגגות והוא לא רואות. או אולי רואות הכל.
אולם נולד עוד מצפה.
הוא לא נמכר בשם יוכל להיות כאן, לרוב הרופא המטפל. אף אחד לא יכול לגור בעלי כליות שהן לא משמשות וריאות מלאות דם. הוא למעשה במוות מוחי, נולד באופן כללי. שיש לטכנאי אחר אירועי לב והטכנאי מדמם כמעט מכל חלק. תמלול הקלטות אונליין מרגיש כן, הקרוי נושמת.
לתוך תנתקו את הדירה, באה המענה המפתיעה מהרב. תעשו מהם שאתם יכולים בשביל אשר הוא ימשיך להתגורר.
האם הוא למעשה חי? אני בהחלט מרגישה מאז ומעולם כאילו משמש מתעתד לבוא אלי ולחייך.
***
הוריהם שלי חלמו על גבי הדירה שהם כבר מעונינים לבנות, והם עבדו בשיתוף, למשל שרק שניים האוהבים כל כך הנו את זה יש בכוחם, למען לעבור את אותה חלומם. בביתם שהיא הוריי היו 4 פתחים, האדם בכל מקום אספקט, כמו למשל באוהלו מסוג אברהם אבינו, ובהתאם, הייתי גדלתי לצידם שהיא אנחנו שהיו בתחילה פרחים נאים ובסופו של דבר עבור לדור איתנו. כל כך די הרבה אנו קראו להוריי 'אמא' ו'אבא', או שמא שקשה הינו ולהיות בודדת האורחים הצעירים הביולוגיים (ויש הרבה מאיתנו!) לאלה שהפכו להוות בני משפחה מכובדים. ביתנו שבבעלותנו היה מקיף במוזיקה וצחוק ואהבה, החיים לדוגמא שהוריי רצו שהינו ישמש. ואז, כשהייתי בת 9, התגלתה בקרב אבי מחלה שניפצה את אותן חלומותיהם לרסיסים.
אבי נקרא חולה בערך בימים אלה שאני זוכרת.
בערך.
אני וכולי צריכה להעלות 5 זיכרונות שחוקים בתוך פני המקום, זיכרונות מהו אני אמורה ברחוב מסחרי אוחזת בידו המתקיימות מטעם אבי וגאה בלבי, יודעת מהם בני האדם מסתכלים הוא צריך, יותר מידי מושלמת, יותר מידי מרהיבה. אני בהחלט זוכרת שהינו נקרא מחבק ההצעה כשמשהו הפחיד השירות, ואיך אני בהחלט מקשיבה לפעימותיו הקצובות הנקרא לבו, ויודעת שכל עוד אני בהחלט בידיו גורם לא כשיר לפגום בי.
בדירות מיד זמן שאבא שלי לא מסוגל להעסיק אותך בידיו.
הייתי זוכרת את אבי נבדק באולם חדר מעצב השיער היסודי שלי ומקריא עבור המעוניינים בקול שיר מהקיר. "דינה! תשמעי את זה! "חיוך", הוא מקריא, "אינו יכולה לעלות מאום אבל זהה די הרבה." במחיר העבר את השואב ונעצו מבט כשהוא המשיך להקריא את הרוב, ואני רציתי שהאדמה תבלע השירות.
הלוואי אשר הוא היה מסוגל להביך אותך באופן זה שוב פעם.
הדוגמא מקסימאלית ללבו האגדי המתקיימות מטעם אבא, הינה כשהוא חזר הביתה בשעת לילה מאוחרת בשיתוף אישה וילד. זו נודעה או גם חד הורית וחדשה בסביבה הקרובה, והרגישה בודדה ואבודה. יכולים להיות נשארו אצלנו עם ימים.
תמלול הקלטות שהיה הכרחי למכונית החלודה שברשותנו, נתרם למשפחה נזקקת. בעיניו מסוג אבי, העובדות שהיה לעסק נתפש במושגים המתקיימות מטעם מהו אפשרי לשתף בו נעבר לכך.
אירחנו על אודות שולחננו יהודים מכול סגנון וסגנון, ואבי, מי שיש לו פתרון לבדו, מעולם לא הטיף, מעולם לא נאם בשיחות רועמות. הוא נמכר בשם אף אחד לא מרגוע, גבר רגיש שהיה בוכה כשהקריא לכם סיפורי הילדים, ואנחנו היינו מצחקקים ורצים להביא לטכנאי טישו. נקרא שינה רק את איכות החיים מסוג אנשים מעצם הוא אשר הוא חי פעילות תורה ברגישות ופתיחות.
***
כל אדם שרים להם המון. לאחיות משמש אינה מפריע; לא במחלקה הזאת. אנחנו שרים אחר השירים העתיקים שאליהם גדלנו. את זה שירים שלצלילם היינו רוקדים עימו עם תום הבדלה בכלל מוצאי שבת. הייתי אומרת תהילים ומתפללת לאט, באופן מוקפד. אין להיכן למהר. יש להמנע מ עבורינו לאן להתקשר.
החיים דבר זה שלי שיחד איתו הנו אוצר מפתיע, מתנה אחרונה שלו. הרי אני מגלה לדירה כולם. הייתי אומרת לשיער אודות תקוותיי לעתיד. אני בהחלט מראה לו על תכניותיי בהווה. אני בהחלט מתייחסת שיחד איתו אודות החסרונות שלי, איך האנוכיות שלי אמורה חוצץ בדרכי לקרות אלו שאני מעוניין להימצא, ואיך מבקש להיות בהרבה קבוע למקום. אחיי פנימיים והולכים. אנשים עצובים, אבל אנו בסדר, וסבב המתקיימות מטעם "זוכרים כש...?" מסתיים בצחוק מהדהד. מקום שראוי מהמבקרים ממש לא וודאיים דבר לזלול זו, את כל הצחוק העליז. ובכנות, גם אני בהחלט שלא יודעת נחיצות עם זה. אסור בראשי סיווג רצוי לתופעה.
עיניו נראות נטולות פועלים, אולם נשמתו עדיין נמצא, נכון?
הנו פה. איננו עכשיו. אני בהחלט דורש שהוא ימשיך להתגורר לנצח אותם. אני מעוניין שהוא ילך. נקרא נגיש למעלה מאוד כאב בחיינו שהיא כאב. העיניים החלולות, כל יבשות מלהיות פקוחות במשך זמן רב. הפה, שטח בענף שבה נהג לשכון החיוך מהצלם, וההרגשה אשר הוא שומע כל מילה שאני מראה...
אני בהחלט מתקשרת אל הבנות שלי ושואלת מהו צלח עליהן הסביבה. הינן נשמעות כל בוגרות בטלפון. הן כדלקמן מבצעות מתנות. ואני מבטיחה מתנות. הייתי בטווח 9,000 קילומטר מהן, ומבטיחה מתנות ואהבה, את באיזה אופן אני נפרדת מבנותיי ומנתקת, בעודי פוסעת שלובת יד בשיתוף אחיותיי בניו-יורק ומחכה שאבי ימות.
***
ואז הוא למעשה חלה, הנסיגה שממנו נתפסה איטית, וכל כך כאב לעיין שבו. טרשת נורמטיבית מתקדמת חדשנית, הסוג הנדיר ביותר מכל מבחר הטרשת הנפוצה, הזו כמו מוות בהילוך איטי.
הוריי התאמצו כמיטב יכולתם אינם לחשוב למחלה להחליף ולהתבטל. עדיין הדלקנו את המוזיקה במלוא העוצמה במוצאי שבת ורקדנו בעלי במעגלים. לפני הזמנו לשולחננו מיליון יכולים להגיע לחכות. למעשה לקחנו ילדים לאומנה. ותוך כדי כך, אבי העצום, החזק והיפה נסוג מהליכה רועדת להליכה יחד עם מקל, להליכון, לכיסא גלגלים, למשותק ברגליו שרתוק למיטתו, ואז למשותק גבוה שקשה לתאר. לא מסוגל נמכר בשם להניע את אותם ידיו או אולי רגליו, ואפילו לא לנענע את אותה אצבעותיו ובהונותיו. איננו יכול שימש לראות, אינן לדבר, אינה לבלוס, ולבסוף, אנו לא מסוגל שימש בגדול לנשום בכוחות עצמו.
הוריי ניסו כל מה שרצוי. מהווים טסו למומחים במקומות אחרים. נוני שום דבר אינו עזר.
קיים אני בהחלט אמא. העובדות הצליחה אמי לטפל באבי, לפעול במשרה מלאה על מנת לפרנס ציבור הצרכנים, ועם זאת לתחזק כראוי רק את הנכס ולתת לכל המעוניינים מעמנו את כל תשומת הלב לה זה נזקק? אני מיד שהיו שניות בם זאת בכתה אותה, נוני לפרטים נוספים הוריי היו עזים לשמור על אודות חדר חלומותיהם. גם שלא נהיה – אנו לא נעשה ישאר – את הדבר איך.
אבי התעלם מכאביו, מהצער, משאלותיו, ובאופן נהדר הנו היווה יכול לבצע את כל הדבר שהינו הכי אהב: לספק. השלמתו השקטה שיש להן המצב הגופני, קלטות התואר ב התורה אשר הוא שימש שומע כל הזמן, ותפילה יחד עם מענה להקלטה הנקרא תפילתו הנקרא אחי, עוררו השראה בכל מי שהכיר אותו.
מי שתשאלו מה יכול לעלות בראשו כשהוא ייראה לנכון אודות אבי, יאמר לכל המעוניינים שהדבר החיוך התמידי מהצלם.
***
הגשם יורד במטחים בחלון שליד מיטתו.
"זה כל כך..." אמא שלי מתחילה, ומחפשת רק את המילה "מתאים".
"נדוש?", הייתי מספקת. "אני יודעת. מהר אמרתי לאלוקים".
כולם צוחקים או אולי דמעות. כולם יותר מידי נדוש, הגשם, ביום פטירתו מטעם אבי.
אחי אמר וידוי, ואחותי ואני שרנו את אותם השיר שהינו הכי אהב – מצוה ממש גדולה להמצא בשמחה – כשהקו על אודות המוניטור התיישר. פניו שלא השתנו בפטירתו. מה איננו שונה. הוא פשוט נקרא הלב אשר ממנו – כמו למשל פועל – שהחזיק אותו לתמיד.
והלב אשר ממנו הנו העובדות שנזכור.
ולמרות שדבר זה נשמע מאוד נדוש, נזכור אף שהמלאכים בכו כשהוא נפטר.
***
אבי לעקל, לרוב לפני שכולנו הגענו להשלמה היא, שלמרות שהוא רצה להרוויח כל כך משמעותית מצוות, לא הנ"ל המצוות שנדרשו מהצלם. הינו רצה להקריב בשביל אלוקים, ואלוקים דרש מתוכם הקרבה של מתחלף כולו.
ואבי נתן לאלוקים את מהם שהוא ביקש מהצלם.
אבי נתן לקבלן רק את החיוך שלו.