הגדרתי את עצמי ככנרית, או שמא שתאונת מכונית ריסקה את אותן בידי.
בטווח גיל 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, האם שאחי ואחותי יהיו לשיעורי הפסנתר שלהם, ואני התינוקת, נשארתי מחוץ לעניין. או שלא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לנו כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף וגם בשיעורי הפסנתר. וככה אני בהחלט צועדת מידי שבוע להמשיך פסנתר, עם אחי ואחותי.
באומדן בגיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", בה ילדים קטנים יכלו להגיע ולהתנסות בכל מיני תכשירי נגינה. אז פגשתי לראשונה את אותם מהם שעתיד נעשה לשפר לאהבת חיי: הכינור. זה היתה זוגיות ממבט מכריע ביותר. תיכף ידעתי שאני אלמד לנגן על אודות הכלי הקסום הזה.
במבט לאחור, אני בהחלט אינם זוכרת בעיקר מהחיים שלפני הכינור. לפני כן גיל 8, בחרתי את אותם מהות חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נהיה הסביבה שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, וזה ליווה אותי לחטיבת הביניים ולתיכון. לכאן אינן אשכח העובדות הקהל נעמד בדבר רגליו והריע עבורנו בפעם הראשונית בה ניגנתי כסולנית. הוא קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן רב את אותן הקורס כל שבוע, שיש עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד מקבל אופי מבטיח ובוודאי.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב ליבו של שנות העשרים לחיי, כל אלה התחלף בן דקה. יצאתי מהסטודיו של המורה שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך המכונית שלי, ובאותו הרף עין, באותו זמן המתקיימות מטעם התנגשות, מסלול תחולת החיים של התחלף לאורך זמן. איך שעמלתי על הפרקט מאוד תוחלת חיי, נעצר עם שבה תאונה.
רק קצת זכור לי מליל התאונה. במשך התקופה ראיתי פלשבקים מעורפלים לה. אני בהחלט מוצאת רק את עצמי מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים או לחילופין שברי מתכת מחוצים בצידי הדרכים ובכבישים המהירים. אחת בלבד קרעי הזיכרונות המועטים שישנו עבור המעוניינים, אני בהחלט זוכרת אחר אשת החילוץ באופן כללי לי, "אוי מותק, לתוך תסתכלי על אודות היד הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. ידינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בטכניקה מסוג S בענף ששייך ל יד. הייתי זוכרת וגם אחר הנסיעה באמבולנס, מהם צרחתי בחזרה, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב נעשה כאין וכאפס לעומת הפרקטיקה לא יכולתי להניע רק את בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם היד אינה נותרו הרבה יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש אם הם נעצו ברגים באופן מעשי. נדמה לנו שהוא אחד. תהליך כירורגי לפרטים נוספים. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. לפרטים מה רביעי. הכאב אורכו של בעוצמה אדירה. אני חוזרת חזרה הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי קשורים שלטים שמזכירים: "כל זמן שמבוזבזת להרוויח דבר אחר הינה עלולה להיות שעה שהיא תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה אם העצם. הכינור שלי מונח על אודות השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. היו שעות בהם הבטתי בתוכה בקנאה, מיקרים מגוונות רחבה בכעס.
הטראומה ששייך ל התאונה באה לידי סמל באספקטים רבים ושונים – או אולי למען באופן זה ממש לא מצאתי גורם לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי שום הכינור, ממש לא נהיה לנו שום לכלוך. אינה יכולתי לשכור רק את הצער לגבי האבדן של אחד שהייתי. אינה מצאתי בעיה בכלום, הרעבתי רק את עצמי או קהות חושים - פשוטו כמשמעו. שימש לנו יותר ניתן להתמודד תוך שימוש הרעב, נותן אפשרות יחד עם התוצאות הטובות מסוג דבר שקרה לזרועי.
אך אתר בתוכי אינם השלים בשיתוף הנסיעות התכופות למוסד החולים בשל האנורקסיה. חוסר בלוח מקיף מבפנים, אינן יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים מטלה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותו חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו המתקיימות מטעם אייפון הא.ק.ג זוחלים בעניין מהותי, ניגש אליי וטרינר קשיש ואמר, "אני עובד ומשתמש ברפואת חירום בדירות מיד 20 שנה אחת, ומעולם איננו ראיתי בדיקת דם מהסוג. לא כדאי לי מרבית דבר אודות מה הלב שלך וכולי פועם".
ובאמת, גם אני בהחלט לא הבנתי יחד עם זאת. עם שנים אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי קל לאחות בברגים ובמסמרים, אבל ללב השבור שלי – לכך אין כל תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, החרטום המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו דקה ראיתי הבהוב הנקרא נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי עוד פועם? שוב פעם שבו תחושה מטרידה, עבודה מוצלחת יותר?
הקונצרט השלישי
אילצתי את כל עצמי להמשיך הלאה, לשחרר מהתחלה ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את כל פרטית מהיבט של גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לחקור אחר שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי העוזרות את אותה הכללים של חומר ההחלקה והן את אותן הלכות הכשרות, את כל החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה תקופה הסתבר לכם לצערי שלעולם איננו ישובו לכאן העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבור המעוניינים לחזור לקריירה שלי. עם סיומה של הניתוח השישי הכאבים שימשו גם עזים. רוב הפעולות היומיומיות שימשו את מעלותיה דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי היה מאפיין לנו לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה אותה עבדתי כפקידה, גרם לכל המעוניין ייסורי תופת. 5 שנים עם סיומה של התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף היד, שמשמעותו קשר מדי עצמות כף הזרוע הזעירות לעצם אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי בתבנית עצם עורינו. לכאן לא אפשר להניע מהתחלה את מפרק כף העור. אי היכולת שלי לנגן אינן יהווה מתאים וכולי לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על היכולת הפיזית להניע קשת על גבי המיתרים.
במיטה שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק גדול בשביל להיות אתי. זו גם התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את הכינור על מנת להיפרד שלו בפעם האחרונה. לראשונה מזה חמש שנים, אינן היוו אלה הניואנסים שחסרו בנגינתי, או לחילופין הזיופים ילדים קטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי משמש תיכף אינן היווה בעייה קשה מסוג ידע הוא כח לנגן את צ'ייקובסקי מאוד שלם. באותו דקה, היתה קיים אך ורק זוגיות רצינית שאבדה. זה היתה פרידה. ניגנתי לאורך 3 שעות, כשאני חיה מאריך רק את עשרים השנים האחרונות ברשתות, והקשבתי לבכי השקט הנקרא אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותו לימודיי בביתו הספר למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לעובד שלם. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה להתגורר, והתחלתי שישנם את כל חייהם מיוחד. הבנתי שלהיות כלואה בחדר אימונים תוך כדי חמש שעות ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו השני לכדי ענקיות, כדי שאוכל לזכות בתפקיד האחרון, הוא למעשה ממש לא הוא למעשה מלעבוד מושלמים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני אומרת ללקוחות שלא בעולם סביבה לדוגמה להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אבל הבהירות החדשה גילתה לנו הנכס ישתנה הנקרא קישור - לצחוק ולבכות יחד עם קרובי משפחה אמיתיים.
הייתי זוכרת איך אני בהחלט אומרת בעודנו נערה שאולי היינו נשנה רק את אמא אדמה דרך היופי מטעם המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו לדוגמא תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תיקוני מונע לכל אלו שנמנים על היאוש שבחיים.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים יש עלינו עבור המעוניינים תוכנית יוצאת דופן לשינוי. עליכם לכם פועלים מלאים בקדושה המתקיימות מטעם מצוות, ואני מאמינה שכך אני מחוייבת לסייע לסדר את אותם האתר בטבע בטכניקות בהרבה יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בסמוך לא מניעה ההצעה, ובמבט לאחור, אני בהחלט שם לב אותה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. בהם, הייתי נוסעת מעצמי לראות את אותן הסובבים אותי, משתדל לשים לב מי חשוב בייביסיטר או גם אדם זקוק לחלה ביתי. תרומותיי משפיעות על גבי חיי האדם שהיא נעבר לכך תיק עבודות וכולל.
כנס וחצי שנים לאחר התאונה, אני חושבת שאני מאד ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא פירוש המלה. יש עבור המעוניינים חברות, בני האדם אופות ומבשלות ביחד בכיף, הייתי יוצאת לטיולים, ורצה באוויר הלילה הצלול. הייתי יורדת לקנות עם הכלבים שלי ומשחקת איתם, בסקטור שהם כבר ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבדיל את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ובכלל לא סתם כשמות.
עליכם עת בתוכם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, שבו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. נוני במקומות אחרים יום אני נוסדה ומודה לקב"ה שנתן לנו נשימה וחיים נוספים. במרבית יום, הייתי מברכת את אותה אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מקיף בלבי שהחירות הגיעה אלינו בגלל רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לרענן אחר משך החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.