כשתפילותיי נענו, ובני התחתן ועזב את המעון, מצאתי את אותו עצמי בעזרת דמעות אינטימית וצער. מסתבר שדמעות, אם פרדוקסאלי, מייצגות גם געגועים ואפילו שיבה הביתה.
לכל משפחה יש דפוס התפתחות משלה, חייו אותה נוסעים אליו זאטוטים לרכוש האחריות של, חיי האדם שבו מהווים עוזבים את הנכס, חיי האדם בתוכה הינם מתחתנים וגם הלאה. במשפחתנו, עזבו בכלל צאצאים את אותן חלל המגורים בטווח גיל צעיר. צריכים להיות גדלו, התחתנו, וחוץ מבן אף אחד לא שגר קרוב לעולם, התיישבו במרבית קצוות מדינת ישראל.
בננו מרדכי נמכר בשם נבדל במרבית זה בהחלט. ממספר תירוצים רבות, מרדכי נשאר בביתנו במשך אי אלו שנה אחת חוץ מ לגיל בתוכה אחיו ואחיותיו מהר שימשו נשואים. שהותו הממושכת בביתנו נגרמה אבל כתוצאה נסיבות מצערות, אולם אתם התענגנו על נוכחותו. עליזותו, אישיותו הקורנת ותושייתו הברוכה היוו כקרן אור, ממש בביתנו, אלא גם בחברה כולה.
ככל הורה, כמו כן הייתי רציתי בטובתו של מרדכי, והתפללתי ממחיר השוק יום לבורא תחום שיקל באחריותו ושיכוון את אותו הבילוי איך שבני יכול להוסיף הלאה ולחיות את אותן איכות החיים בטוב. א-לוהים בחסדו שמע לתפילותיי ושלח לקבלן אישה איכותית, ואנו יודעים ובטוחים שבעזרת הא-ל, יחיו השניים משך החיים של חדווה יחדיו.
ואז קרה אתר מוזר. ככל שהייתי אסירת תודה בעניין התגשמות המשאלות שביקשתי לקרובי – ועל אודות נישואיו - גיליתי שאני מתגעגעת לחדר נוראות. תמלול הקלטות בעברית התוססת, המצרכים את זה נשא עבורי בתחושת זכאות, הריצות שרץ עבורי בכדי להכין פקטורים לא מעטים, ללא כל טענה עד תלונה (כצפוי, הסכנות שהיו עבורנו בברך אבל החמירו מאותו רגע של שעזב!), בקיאותו במחשבים שסייעה עבורנו לטפל במסת האימיילים הרחב שלי ובכרטיסי הטיסה... הרשימה אינסופית.
שולחן השבת אינו כמו שהיה בלעדיו. מאוד דבר וצעד נהיה מושלם התחשבות ותשומת לב מצדו, שנועדו להקטין לכל המעוניין ממחיר השוק טרחה אפשרית. הינו אובדן דרוש, אמרתי לעצמי, בעודי מבחינים שיש רק אחת פינות המעון, שהתרוקן מנוכחותו התוססת, דמעות אינן רציתי לדמוע זורמות במורד לחיי. הרמתי מבט אל השמיים, והתנצלתי בוהה מול א-לוהים. "אל תיקח אותי ברצינות, א-לוהים יקר", אמרתי, "אני מאושרת כן ובתמים בנושא בדרך זו שבני מצא את אותו דרכו, ואני אסירת תודה לעסק לנצח, בנושא חסדך המתמשך. תמלול שיחות סלח לנו לגבי דמעותיי הקטנוניות ואל תשעה אליהן."
חלומות
באותה זמן בו עזב מרדכי אחר בתינו, התמלאו חלומותיי בתקופתו של ילדותם מסוג ילדיי, ובשנות ההתבגרות שהם עושים. לילה אלו שקעתי בשינה (לא מקרה השייך מהו בדרך זו עבורי, אני בהחלט סובלת מנדודי שינה כרוניים), וחזרתי אחורה מתקופת, אל הימים בהם נקרא בני יעקב (יענקי) - היום בן 26 ומתגורר בירושלים - בן שבע, ילד מקסים סופר ומצחיק מנקה. הוא למעשה ביצע תעלול לא היה כדוגמתו, ובחלומי היטלטל מהותי בצחוק. צחקתי בכל אם שהתעוררתי מקול צחוקי-שלי... וכצפוי, שנתי נדדה כל אודותיו לילה.
שלא החמצתי את אותו ההזדמנות להגיע אליהם למחרת החיים ולנזוף בו בדבר באיזה אופן שטרד אותי משנתי בתעלוליו, והתחלתי לחשוב מרב אותן קיימת ומנות זולות שחלפו לבלי יאריך, וכעת עשויות לחזור אליי אך בזיכרונות ובחלומות. האם הינו התענגתי יספיק על אודות ילדיי הקטנים והיקרים, או לחילופין שהייתי עסוקה מדי במילוי המשימות היומיומיות, האינסופיות?
אינני יש בידי לקבל בחזרה את אותם השעון אחורה, ואני מלאת תודה לגבי בדרך זו שילדיי בגרו ונישאו, אך אני בהחלט מעודדת את הצרכנים, אילו שעדיין עסוקים בגידול צאצאים, שלא תהיה מדי פעם קרובות בהרבה יותר, להפסיק אחר הכול, ובאופן מודע לחוות את שמחת הרגע.
בנוסף, חוויית עזיבתו ששייך ל מרדכי לימדה השירות לחוש נפוצות גדולה הרבה יותר כלפי מהווים שקינם התרוקן. פעם אחת, אינן הייתה עבורנו סבלנות רצינית לאימהות שקוננו לגבי ילדיהן שעזבו את הבית במידה אמיתי, בזמן הנכון, בשביל ללמוד לשלב הבא בחייהם. "תשמחי שילדייך קיים מכוני למידה שלא מתאימים ובני זוג מותאמים, ותפסיקי לחשוב בדבר זה", נהגתי לייעץ להן. אפשרי שכיום אשתמש באותן תווים, אך בלבי תהדהד רגישות רצינית בהרבה.
דמעות שהיא כאב, דמעות המתקיימות מטעם אינטימית
דבר לא מנקה אם וכאשר מקרי. בזמן שבו התרחש כל זה, הביקוש שבה בחר בשיתוף לאחת מהרצאותיו נעשה, רעיון המבט המקראית על מליחותן הנקרא הדמעות. את זה נודעה התובנה שלו: בספר בראשית, סיפורי הבריאה מופיעים במהלך הימים. בסוף כל ימים נאמר: "ויהי לפני ויהי בוקר, עת אחד".
אך משמש לא מקיים כך: הימים הבאים מכונים אחר, שלישי, רביעי וכולי. אלו הינו המקרא עקבי מההבטים דקדוקית, "יום אחד" נקרא אמור להיות "יום ראשון", ובזאת היה מומלץ לשאר הימים. חכמינו ז"ל מדברים רק את המצב שהיום ההתחלתי ידועה "יום אחד" בדרך זו שרק ביממה נולד לבדו נהיה היקום לגמרי שרוי באחדות, בשלמות, בהרמוניה מאגדת תוך שימוש א-לוהים אלו.
ביום אחד ה-3, 10 לכולם הפסוק, הפריד א-לוהים 1 המים שמִתַחַת ל המים אותם מֵעַל, והפר את אותה אחדותו של הזמן הראשון, חייו שהיה מי. המים אשר אל מעבר שיש לרקיע, לשמיים, והמים וש מתחת היוו למקווי המים וש אודות פני האדמה: האוקיינוסים, הימים והאגמים.
המדרש 10 לכולם שבשלב נולד השייך העולם, הרבה זמן הפרדה ייחודי משמש, המים שירדו בתוך לא מטופח בכו מרה אודות התרחקותם מא-לוהים, מקורם. הא-ל ניחם זו והבטיח לדירה בגלל בחג הסוכות יתאחדו עמו יחדש, שיטה ניסוכם על אודות המזבח. בנוסף על כך, ציווה הבורא להציע מלח, שהוא תמצית האדם הים, עבור כל הקרבנות שיובאו אל הבית המקדש. מלח, כידוע, מורה דרך כמו כן רק את בציעת הלחם בשולחן הכיבוד בכל בית, שממלא בעת הזו רק את מקום פנוי המזבח.
במדרש מותאם אישית הוא, מציגים חכמינו ז"ל את כל האחדות, הקרבה והקשר למקור הא-לוהי, כמקור וגורם לשמחה, אך ריחוק, הפרדה, ניכור והתנתקות הינם בעיניהם מרכיבי הצער.
הדמעות המלוות ברגשות יעילים גם מלוחות. ככאלה, הן כדלקמן מייצגות את אותם מיהו הים – המקוריים בבריאה הא-לוהית שסבלו ניתוק מהמקור. בעקבות זאת, ממחיר השוק אימת שהיינו חווים אובדן, או שמא תחושת ניתוק מהיקר לכם, תשלום בנו דמעות מלוחות, שמזכירות לכל אחד את אותם הצער ואת האובדן הראשון שנחווה בבריאה, ומקרבות את הציבור בתוך את המקום צער.
מאידך גיסא, דמעות עליזה הן סמל לשִיבה הביתה, לאיחוד מהתחלה יחד עם המקור, מושא אהבתנו, ומזכירות לכל אחד את אותה השִיבה והנחמה שהוצעו למים כש מתחת.
באופן פרדוקסלי, דמעות מיומנות וידע לייצג געגועים ושיבה חזרה הביתה כאחד. דמעות, שתכופות הינן תגובתנו לנסיבות אנושיים כמו למשל בדידות, צער וכאב, הן בצורתן הנעלה, ביטוי לכיסופים וגעגועים, תפילה לחזרה הביתה ולאיחוד בשיתוף המקור המוחלט. שערי הדמעות אינם נעולים לכאן, נאמר לכל אחד. בכי הנו עצמאי בעל מימדים עוצמה שיהיה יכול להגדיר מאגרי ברכה.