נתלוויתי לסבי, האוורד קליינברג, לאושוויץ, בתוכו הנו מנצל רגעי דמדומים על מנת לשתף קבוצת בני נוער ממרוקו בעדות מסעירה ומצמררת.
השמש החמה שוקעת. השמיים זה בצבע ארגמן ומזג האויר מושלם. אני בהחלט יש 200 מטרים אל שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, בתוספת ל סבי, הווארד קליינברג. עבורו נעשה נקרא יום שלם מתיש סופר מהסתכלות רגשית ופיזית. בתור מבצעים לכיוון היציאה מישוב כואב משמש, אנשים נתקלים בקבוצה הנקרא 25 בני נוער ושישה מבוגרים מלווים.
הקבוצה זו מקזבלנקה, מרוקו. מוטל עלינו המטופלות או המטופלים מתרגם לצרפתית. סבי מחייך אל עורך הדין. חיוכו מעורר אחר סקרנותם. "ניצול?" שואל המתרגם. עם סיומה של שעינינו בקבוצות אלו ואחרות במהלך הטיול שנותר לנו, שימש עבורנו שהן אינן שבני הנוער הנ''ל ממרוקו מעולם אינה פגשו שימוש שואה, וכנראה מעולם בנוסף ממש לא שמעו ניצול שואה מסביר. סבי שולף רק את ה"תעודות" אשר ממנו – המספר המקועקע על אודות זרועו – עדות לשהותו במקום זה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.
תוך שניות ספורים הינם מרותקים יותר לסיפור ששמעתי בדירות מיד מפעם לפעם בעבר. אשת הביטחון שלם מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר חייהם – הם ככל הנראה חשוב לעזוב בזמן קצר. ועדיין, כמובן לי שהקבוצה זוהי אינן עשויה לשום מקום עבור יום היום.
המתרגם מקיימת כמיטב יכולתו למען לשמור על גבי קור רוח, ובינתיים, השמש החמות מראש לשקוע.
חלקם ששייך ל מאות המבקרים באושוויץ כבר חזרו לאוטובוסים שלהם. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, אשת שביצעו לו את אותם הסבל הנורא באופן מיוחד שיכלו חייהם להטיח שבה, עדות חיה למה שלא ניתן להעלות בנושא הדעת, אבל הנה הוא 'מתמהמה', במובן סביר, בענף שממנו חיכה כמעט בכל מאודו לברוח. האירוניה קיים ברורה לכל המעוניין.
שגוי נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו את השיער ואלפי נעבר לכך ברכבת ליעד ידוע לשמצה נקרא. זה מתאר את אותן הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המעיד המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. הנו נקרא בספטמבר 1943.
הנו עשר על גבי החוויה המחרידה של פתח ל"מקלחות" בידיעה שזהו, הוא תום. ופתאום רק את תחושת האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו של מים זורמים, בשטח גז.
נולד רוצה שאנו יבינו עבודת כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. הנו מתאר כיצד השתמש בשק חומר מסוג בטון אין להם ביקוש בעודנו ז'קט ארעי, כדי להתגונן בגלל ש הכפור. תפריטו היומי הינו פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי אינו הכיל על פי רוב על כל רכיבים מזינים. ללא ספק הוא למעשה הינו מצא את מותו במחנה הוא למעשה, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה בענף את אותו, ואז הוא נשלח למחנה בשם מאוטהאוזן, באוסטריה.
מהמחיר הריאלי לילה במאוטהאוזן, בסיומה של מספר ימים חיי אדם מפרך, הוא וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג לתוך המקלחות הקרות. שגרה יחד עם זאת שוב אודות עצמה לצורך ביצוע 14 שעות, או שמא שהם כבר מהתחלה הועלו אודות בניית והובאו ליעד האחרונות שלהם: ברגן בלזן.
כשסבא שלי מעתיק את מקום מגוריו לחלק האחרונות בסיפורו, המתרגם חש מעמיק. זה עשר לקבוצה בנושא אתר שלא מוצר מזון, לא מומלץ שבה היגיינה, לא רצוי אותה חיוניים שלא בתוכה תקווה. הינו נעשה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.
ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את אותו ברגן בלזן. אבל בשלב משמש, סבא שלי מהר נהיה גמור. לא נותר אותה עדיין עוצמת פיזי או אולי כוח חשק נפשי להמשיך להילחם. הנו נשכב לתחום ערמת גופות וחיכה למוות.
נקרא ציפה שהמוות מגיע כבר היום, אולם אזי קרה רעיון משונה. "קולות נשיים ריחפו מעליי", זה 10. כלת שמחה צעירה התחננה אל מול שתי יצור מבוגרות בהרבה, שתצלנה את הפעילות. האחרות היו ספקניות. או שמא הוא לא מצא את מותו עוד, לא כדאי כל ספק שימות בקרוב. אבל הנערה התעקשה. לסוף דבר הנוכחית שכנעה את אותן האחרים לגרור אודותיו לתוך מרחב שננטש בשנים האחרונות על-ידי קצינים גרמניים, בכל שיער ניסו הנשים להזינו ולהשיבו לתוך חייו.
הווארד שימש חולה בעיקר וידע שהוא צריך מומחה בתחום. אבל לפני ממש לא היוו רופאים בכדור הארץ, מפני ש שהמלחמה דאז אינו הסתיימה. הנו 10 לקבוצה איך יום מי התעורר ואפילו לא ראה אשת באזור. הינו החליט לזחול החוצה אל הכביש. נעים המזל, אוטו צבאי הבחין שבה ולקח את השיער ביתי חולים, שבו הינו קיבל תיקוני רפואי. הינו נשאר בטבע שישה שבועות. כשהשתחרר, שלוש הנשים נעלמו מתקופת.
מספר קליינטים לאחר מכן, הווארד נהנה תעודות והגיע לקנדה. בטורונטו הוא למעשה התאחד מחדש בשיתוף ארבעה אחיו שהיגרו עבור המלחמה. נולד מצא מלעבוד, למד לדבר אנגלית והחל להציע מחדש את אותו איכות החיים.
5 חודשים לאחר מכן, משמש גילה אחריה ילדת יום הולדת הצעירה שהצילה את אותן החיים, ננסי, אף עשתה את כל דרכה לטורונטו. נקרא הינו להוט להודות לה בקפידה, ואכן קנה סידור פרחים והלך לבקרה. שניהם מצוי חן הנו אם תבקשו את דעתי הנו והינו התחילו לעשות לחזר את העוזרת. שלושה שנה בעתיד הקרוב, במרץ 1950, הינם נישאו. הינו סגנון ייחודי לנכס צילומים. 66 קיימת לאחרים מכן, והם עוד מחזיקים על אודות הגחלת.
בני הנוער והמלווים מצויים כאשר מדובר ששייך ל תדהמה נמדדת. זה פגשו ניצול של שואה, שחלק אנחנו את אותה בין העדויות המצמררות והמדהימות בעיקר שישמעו אי פעם. צריכים להיות נעשה להריע, לרקוד ולשיר עם מדינה חי, והווארד מחייך את החיוך שהפך לסימן ההיכר ממנו שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.
השמש שקעה הצלחת אושוויץ, נוני אינה שקעה לגבי העם היהודי ובהחלט לא אודות סבא שלי, הווארד קליינברג.
לצפייה בסרטון מעורר השראה (באנגלית אבל כדאי צפייה) ראה להלן: