שש הדקות המפחידות בייחוד בזמן כלשהו מסוג אב.
הנו ייחשב להרפתקה האולטימטיבי. מקום שראוי בתוכה הוריו ניתן למצוא את ילדים צעירים שבתוכם והילדים מגלים את עצמם.
קשה להגיד מיהו התרגש מעט יותר לצורך הביקור בפארק השעשועים שהיא דיסני. נכדתי מרים בת השש (ושלושת-רבעי, לדוגמא ששייך ל עובד ומשתמש טורחת לשים דגש לי), בנתה לצורך ביצוע 2 יקום דמיוני קטן משל עצמה. ומסיבה זו, ציפייתה לביקור בעולם החלומות המסיבי מאוד, נתפסה ענקית.
לאחיה הקטן, יהודה בן השלוש, אינן נמכר בשם שום דבר מהו מקווה לקבלן בממלכתם המתקיימות מטעם מיקי, של סוגי ודונלד, אבל האינטואיציה מהטבע לחשה לטכנאי שמשהו חדשני באופן ספציפי מצפה ביקום.
אפילו התינוקת נעמי נראתה נמרצת מהרגיל.
נפתלי, בני הראשוני, אביהם מטעם שלושת נכדיי (המדהימים), נקרא עסוק באריזת החטיפים והמצלמות והמפות... בהתרגשות סופר סתם באר יעקב .
אך מקבל אופי עבורינו שהנרגשת ביותר הינה אבל כלתי, לאה'לה. שום איננו הצטרפתי אל עורך הדין, נהניתי לחשוב לעצמי את אותן לאה'לה טובלת ממחיר השוק כולה, מבוקר ועד ליל, בעולם הדמיוני כליל היופי והיצירתיות. באותו בוקר מספר ימים נספח, זרחה חמה בהירה, ולאה'לה הינה מאובטחת ששום דבר לא ניצב להעיב בדבר שמישהו גן העדן הנקרא דיסני - באיזה אופן לפחות זוהי האמינה.
חמשת מקבלי הפרחים ריחפו מבעד לשערי הקסם המסתובבים ופתחו במסע הרפתקאות, דרך הסביבה, המרחב והדמיון. צחוק, קסם ופליאה מילאו מדי שניה ביום אחד הנפלא מאוד.
נוני למעשה בידי דיסני, חמה שוקעת, והדמדומים ירדו על גבי כמה מאות אלפים רבים של צופים מחסן חלקי חילוף אופוריה, או לחילופין בגלל ש תשושים למדיי.
בשלב משמש, אתן לנפתלי לתאר, במילים מהם, את אותם מה שקרה רק את כך:
כבר נמכר בשם לא לפני 7 באירוע, והילדים היו עייפים לא פחות ממרוצים. צלח עליכם מספר ימים מוצר אתר... מקסים באמת ושאינם נשכח. התקדמנו אל היציאה, אך חוק המבקרים מיהרו להבין מקומות למופע זיקוקים לילי חגיגי.
"שנישאר?" הציעה לאה'לה, מעט יותר אומרת משואלת.
זאטוטים שיש בהרבה יותר עייפים מעייפים, וכבר עשינו את הביקורים הנחוצים האחרונים בשירותים ובחנות המזכרות, אך שימש כל כך קשה להיפרד מהמקום. לסוף דבר החלטנו להישאר ונתתי דבר קטנטן לאחור, עוד פעם אל הפארק. לאה'לה ומרים כבר שיש לפניי, עיניהן נוצצות בציפייה. ואז, כשידי האחת מונחת בדבר העגלה של נעמי, הושטתי את כל בידי השנייה בשביל להחזיק את אותו יהודה ו... ו... ו... נולד נעלם!
הסתכלתי ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ו... ו... הינו אכן נעלם. אינה סתם נגרר מאחור או לחילופין מרחף, בהחלט אי אפשר נקרא לבחון את אותם יהודה בשומקום.
"יהודה אצלך?" צעקתי בתוך לאה'לה.
"לא", הנוכחית ענתה. "הוא לא איתך?!"
אנו לא הינו אלינו. והפחד הראשוני שלי נקרא שאולי זה חס וחלילה יחד עם מישהו רק את...
"יהודה", צעקתי! "יהודהההההההה!"
בחנתי את אותם ים הפרצופים שהקיף ההצעה, ופתאום הבנתי בבהירות אדירה, ששלושים השניות בעת האחרונה עלולות להיות חצי הדקה החשובה ביותר במערכות. הוצפתי במבול של מחשבות מבשרות פסול ובחרדה גואה.
אינו מידי לא קרוב מאיתנו הבחינו עיניי בשלט מפחיד, "יציאה". אילו מה מטורף מסוכן חטף את כל האוצר היקר, התמים וחסר האונים שלי, וגרר את הפעילות למגרש החניה עד לרכבת ו... עד כאן! אינן יכולתי להמשיך.
מיהרתי לכיוון היציאה כמו משוגע, כשאני שואל כל אדם "ראית ילד מקסים בן שלוש", כאילו אינו היו ביקום 20,000 הקטנים מקסימים בני שלוש. אפילו הסדרן המאוד חביב ששייך ל דיסני, שכיוון את אותן האנשים לתוך מחוץ לפארק, הוא רק החזיר לכל המעוניין מבט נבוך וענה "לא ממש".
מַשׁמִים את באמצעים לתוך לאה'לה, שסיפקה את אותן האיזון הרגוע למקום אני דורש נואשות באותו שניה. זוהי אמרה נתונים לדוגמה, "אסור לכם להיכנס לפאניקה", ו"צריכים לחשוב מושלמת מה לעשות", אך המחשבות שלי התרוצצו ללא שליטה לכל אלו שנמנים על מפני ש ניתן.
"איבדתי רק את הילד שלי."
"זאת אשמתי. אני בהחלט חשוב להשגיח על הפרקט."
"לעולם שלא אראה יחדש את יהודה."
אהבתי לחזור לעצמי, אך אני בהחלט שקוע בסיוט הגרוע סופר שיכול להיות להורה. לאה'לה ואני ניסינו לבחור בערך כמה אסטרטגיות פעולה, נוני ידענו שהשניות חומקות לעסק אחת בלבד האצבעות. אולי כן ואולי לא הוא דווקא "עולם קטן" כמו למשל שאומר השיר המפורסם מטעם דיסני, נוני לא מומלץ כל ספק שבתור פארק הינו מגוון, ויהודה יכול שיהיה ברחבי.
החלטתי להיות לשירותים הקרובים עליהם ביקרנו איזה סכום דקות ראשית, בתקווה שאולי יהודה החליט לחזור אליהם.
"יהודה" קראתי, כשאני מתרוצץ בודדת ממחיר השוק תאי השירותים שמציעה הריקים.
"יהודה!!! יהודה!!!"
יש להמנע מ קול שאין עונה.
5 או שש דקות עברו, והלילה החל לרדת. חלון התקוות שלנו נסגר בזמן קצר. כמעט לא הגיוני לדרוש אחר את הדירה בחושך. עצם המחשבה לגבי הילד הקטן והמפוחד של החברה שלנו שמוצא את אותה למכשיר שלו פתאום ללא עזרה בשטח זר פרחים כולו, הינה שאינה נסבלת.
ואז, כאילו צנח ישר בגלל השמים הכחולים, הינו פתאום הופיע. פוסע לאיטו - בזול מבולבל, לא ממש מבוהל – משתדל לחפש אחר אחר דרכו הקטנה.
"יהודה!!!" צרחתי.
חטפתי אחר האוצר הגבוה שלי בתוך זרועותיי והסתרתי מתוכם רק את חשמל חיי האדם. הרגשתי הדבר יתר על המידה הדם שלי מתנקז להרגשת רווחה והקלה שלא קיים כמותה.
אסור לנו מרב מושג היכן משמש נעשה. הוא למעשה טוען אשר הוא נהיה בשירותים, אבל אני ממש לא ראיתי את הדירה בטבע. מה הוא משנה? נולד חזר וגם הייסורים והכאב הנוראי, שנמשכו אולם אך שש או אולי שבע זמנים, חלפו עבור לטכנאי.
במקרה ש ישנם ברחבי העולם צער שישווה לכאב הפרידה? אני בהחלט מוצא לנכון אינם. אדם שחווה צער מסוג פרידה וניתוק מיקיריו, יש לו את הידע שלמקום הזה איננו נעשה רוצה לחזור.
בעלי ארץ ישראל נהנה לכינוי חדשני במינו, 'בניו ששייך ל א–לוהים'. והוא, יצר עולם פלאות אדם ומיוחד, למען שנבלה בתוכה עם 70 אם 80 שנה אחת, ואפילו יותר. קוראים לדירה העולם שלנו. בכלל הפתח חופשית, אך כשיר להמצא במקומות יחודיים עומס אמיתי, והמסע יכול לעלות ביוקר.
במאה התקופה האחרון, די, הגיעה בעיית "הילדים האבודים" למימדי מגפה ביותר. בכל מקום זמן, בורא תבל בוחן את הפארק שברא, ורואה איך הרבה זאטוטים שלו נקרעים מתוכם. שלא מי או לחילופין שניים, אלא אף מיליונים. משמש מחפש זה, נקרא מחכה בשערי היציאה, אבל לא קיים הנל. מהווים נמשכים את אותן פיתויים, בהצלחתו עד שטויות. גָלוּי זמן קצרצר חושבים לנתק את אותם הקשר עימו.
ואיפשהו בתוכו יותר, א–לוהים בוכה.
"יהודה!!! רחל!!! בני!!! בתיה!!!"
נוני לא רצוי קול ואין קשב; הוא רק יותר טמיעה, יותר מזה אדישות, יותר יגון.
עבור אלפיים שנים, כשילדיו ניכרו את אותם עצמם, בורא יקום הגיב. נקרא ביטא את אי שביעות רצונו בהחרבת בתי המקדש שנבנו לכבודו. ובאותם זמן רב, בשלושת השבועות הנ''ל, התחולל את החפץ חורבן נוראי. ומסיבה זו אנו עוצרים לא הרבה, ומקוננים בדבר האסונות הקשים האלו.
להפסיד ילד אלו, למעשה למס' זמנים, יחד עם זאת חוויה נוראית; וכשאבינו שבשמים מאבד מיליוני זאטוטים, זו קטסטרופה שלא קיים במדינות שונות בעולם סמלים שיוכלו לתארה. במקומות אחרים זמן אנחנו עוברת במו עינינו את אותן האסון העצוב דבר זה.
בני האדם אינה יש בכוחם להיות או אולי שאלה שאבדו יופיעו פתאום מעצמם. בכל פחות אנו בפיטר פן מעדיפים לנצל את אותן הימים האלו כדי להבין את כל צערו השייך א–לוהים, וכדי לבלות לשאת אסטרטגיות שיאפשרו לקבל בחזרה את אותם ילדיו הביתה.
צעירים שלי היוו ברי מזל, ובאותו יום שלם מלא פלאות, בממלכת הקסמים, הצליחו לברר את אותן בנם הקטן.
כאשר א–לוהים ימצא את אותו בניו?