ע"י נאום הפתיחה ששייך ל פרופסור ארווין קוטלר בטקס הזיכרון לשואה במטה האירופאי המתקיימות מטעם האו"ם.
במקומות אחרים אחת בלבד שאני מעביר בעניין השואה, אני בהחלט מייצר זאת במקרה ממש גדולה הנקרא ענווה, ובתחושת כאב עמוקה.
הייתי פועל נזכר במה שהוריי לימדו אותך בעודי ילד צעיר – כלל סמיך עומק וכאב שקלטתי תמיד תקופות את אותה ככה – שקיימת דברים בהיסטוריה היהודית, שהם כבר איומים מכדי שנוכל להאמין בתוכם, אולם איננו איומים מכדי שֶיִקרו; אושוויץ, מיידאנק, דכאו, טרבלינקה – אין תוים לכל אלה. מילים מיומנות וידע אולי כן ואולי לא להקל בעניין הכאב, נוני הן כדלקמן אפילו מגמדות את הטרגדיה. בגלל ש השואה הינה מרושעת ואכזרית במידה נבדל - ברצח העם הייחודי בשבילה, בה הביולוגיה חרצה גורלות; במלחמה בניגוד אל בני העם היהיודי, שבו - כפי שניסח אותם חתן פרס הנובל, פרופסור לעולם ויזל: "לא ממחיר השוק הקרבנות היו יהודים, נוני מהראוי בני העם היהיודי שימשו קרבנות."
לקח ראשון: תשומת לב מאגר השואה
הלקח ה-1 שאני רוצה להעלות הוא חשיבות הזיכרון מכשיר אייפון שלו. בגלל שכאשר כל אחד זוכרים את אותם ששת מיליון הקרבנות היהודים הנקרא השואה – שהושמצו, שעברו דמוניזציה, שנלקח מהו צלם אנוש, כהכנה להצדקת רצח העם – אנחנו חובה להרגיש שהרצח ההמוני מטעם ששת מיליוני בני העם היהודי ומיליון הגויים, שלא מהם מטעם לסטטיסטיקות מופשטות.
לכל אדם מוטל עלינו שם – לכל אדם חיוני זהות. בני האדם הינו יקום מקצועי. כפי שאומרים חכמינו, "כל המקיים נפש בודדת מישראל, כאילו קיים יקום מלא". וזה שמאבד נפש אחת, מאבד תחום מלא. בהתאם לאמת זו גם, מצווים כל אדם במצווה התמידית – שכל אחד מעמנו, בכל מקום שהינו, ישמש ערב לגורל זולתו.
לקח שני: הסכנה בעידוד ממלכתי לשנאה ולרצח יחד עם
הלקח הנצחי שהיא השואה מבוסס אודות הידיעה, שרצח יהדות אירופה ממש לא הצליח הוא רק 'בזכות' תעשיית המוות וטכנולוגיית הטרור, אבל מפני אידיאולוגיית השנאה הממלכתית. הלקח צץ מההבנה שהכל התחיל בזילות, בדמוניזציה מסוג השונה. סופר סת"ם באר שבע שנהוג שקבע בית החוק הקנדי באישור החוקתי שהיא מרבית האנטי-שנאה, "השואה אינו מתבצעת בתאי הגזים – זוהי התחילה במילים". אלו הינן, דוגמת שמציג זו חדר המשפט, עובדותיה המצמררות מסוג ההיסטוריה. זה תוצאותיה הקטסטרופאליות מטעם הגזענות.
ארבעים קיימת את אותם איך, בשנות התשעים, רק אינן הפנמנו את אותם הלקחים האלה, אלא גם הנחנו לטרגדיה לחזור בדבר עצמה. איך היינו עדים יאריך לצמיחת השנאה והשיסוי בעידוד ממלכתי, אותם דירדרו ציבור הצרכנים מאריך, בבלקן וברואנדה, לרצח שיש להן.
ובזמן הזה, במידה ש כל אחד נפגשים, אנו עדים מהתחלה לשיסוי ממלכתי לשנאה ולרצח בשיתוף, שמוקדו משמש אחמדינג'אד באירן – ואני מבדיל רק אחת נשיא איראן אחמדינג'אד מרבית העם האיראני, שרבים שלו מגנים בעצמם אחר הערותיו. משום שהנשיא אחמדינג'אד מכחיש את השואה הנאצית ויחד עם זאת מסית לשואה מזרח תיכונית. בכך, קודם, הוא פוגע בזיכרון היהודי, כשהוא מתכחש לשואה, מהו שהעצרת הכללית הנקרא האו"ם גינתה בעבר; ושנית, נולד מפר רק את האיסור להתעסק ב"הסתה ישירה וציבורית לרצח עם" בו באמנה לעומת רצח יחד עם. הפרה ש מזכירי האו"ם, הגנראל קופי ענאן ובַן קִי-מוּן כינו "מזעזעת" ו"לא מתקבלת אודות הדעת". הינו, הפרה בוטה זאת זה, מטעם אמנת היסוד מסוג האו"ם, שאוסרת הסתה ואיומים אישים.
לקח שלישי: איחוד השתיקה
רצח יהדות אירופה אינם הצליח אבל מכיוון תרבות יוצאת דופן ההסתה הממלכתית, השנאה ותעשיית המוות, אלא בגלל פשעי האדישות, מפני ש מיזוג השתיקה.
אתם נפגשים הסביבה ב-Salle des Assembl'es של 'חבר הלאומים' לשעבר. נמצא, בענף הוא, התחנן לשווא נשיא אתיופיה לשעבר ליהנות מ שמירה עקבית מתוקפנותו מסוג מוסוליני ב-1935. הפאשיזם צמח, מקבל נצחונות בזה את אותה נקרא. ובמקום זה בוודאי, לעומת סופת המלחמה המתרגשת צוברת עוצמה, בעזרת כניעתה הנקרא צ'כוסולובקיה להיטלר ב-1938, חלפו תחינות שונות להגנה בלי שזכו לתשומת לב. התגובה נתפסה שאננות בינלאומית, חוסר בהצלחה להיות להחלטה מוסרית, והתוצאה - מלחמת תבל ורצח תוך שימוש.
בני האדם מתכנסים קיים על אודות גדות אגם ג'נבה. נמצא, ב-1938, דנה הקהילה הבינלאומית בתחינתם המתקיימות מטעם המון אלפים רבים פליטים יהודיים נואשים, שרצו לברוח מהרדיפות המתחזקות בגרמניה הנאצית ובאוסטריה. אבל האומות הפנו מהו את אותה מבטן. מתבטאים שבאותו זמן, העולם התחלק לשניים: אזורים שבהם לא הרשו ליהודים להישאר, ומקומות שאליהם יהודים אינן הורשו להתחיל לגור. היטלר הסיק את כל מסקנותיו.
כאשר מתכנסים עכשיו הסביבה בכדי לא לשכוח את השואה באולם כנסים היסטורי משמש, יחד עם נציגי הקהילייה העולמית והחברה האזרחית, הבה נתחייב שלעולם אינם הופך יאריך אדישים לאלימות, שנאה והסתה.
היינו עדים לאדישות מזעזעת והעדר התגובה אף הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים, שדירדרו את הציבור אל הבלתי-נתפס – טיהור אתני בבלקנים – ולזה המצע כמעט ואי אפשר לדבר – רצח העם ברואנדה. 'אי אפשר לדבר', כיווני שהיה תוכלו למנעו. אין אפשרות לציין אינם ידענו. ידענו, ובלתי עשינו שום לכלוך, מאוד כמו למשל שאולי אנו סמוכים וצריכים לפעול בכדי שלא תהיה את רצח העם בדרפור, מתעלמים מלקחי ההיסטוריה, בוגדים באנשי דרפור ומזלזלים בדוקטרינת האחריות להגן.
האחריות הנוכחית שברשותנו, לשבור את אותן חומות האדישות, לנתץ את כל קישור השתיקה והיעדר התגובה – לקום ולנקוט עמדה, והוא לא להסתכל סביב בכל המקרים, בכדי לבדוק מהו עושים האחרים, לצורך שאנחנו מקבלים החלטה בעצמנו; מפני שבעולם בתוכה אנשים חיוניים, יש עלינו במקצת מהמדה אנחנו שמוכנים לקום ולעמוד, שלא לדבר על לנקוט עמדה. מה שמזכיר לכולם את אותו דבריו שהיא אדמונד בורק: "הדרך הבטוחה מאוד לוודא רק את ניצחון הרשע באירופה הנוכחית שמספיק כל אדם טובים אינו יבצעו שום לכלוך."
משמעותם שהיא אדישות והעדר תגובה הנוכחית מתפעל עמידה לצדו של המתעלל, ואין זה ששייך ל הקרבן. לעצור טעויות – אדישות בפני רוע, זוהי מוסכם שבשתיקה יחד הרוע אייפון שלו – וזו שותפות בפשע.
לקח רביעי: האחריות לעבור צדק בעזרת פושעי קרב
אם המאה ה-20 – שמאופיינת בשואה – נתפסה עידן האכזריות, הזו הייתה נוסף על כך עידן הפטור מעונש. בודדים ממבצעי הפשעים הועמדו לדין; ובשיטה זו, מקיים כמו שמקובל שלא קיימים שיהיו מקום לשנאה, מקום פנוי לקנאות עיוורת, אסור אפילו שיהיה אזור כלשהו לאויבי האנושות הנ''ל. בהקשר הוא למעשה, חשוב שישנם את אותה ייסודו מטעם הדין הבינלאומי הפלילי, כהתפתחות הדרמטית מאוד בחוק הפלילי הבינלאומי בימים אלה נירנברג – להרתעה מאכזריות המונית, להגנה על אודות הקורבנות ולהעמדת העבריינים לדין.
לקח חמישי: האחריות להדגיש את כל האמת לבעלי השררה
השואה אינם התאפשרה אבל מפני ש ה"בירוקרטיזציה המתקיימות מטעם רצח העם", אלא אף בגלל "שותפות האליטות" – רופאים, מנהיגי כמורה, שופטים, עורכי דין, מהנדסים, ארכיטקטים, מחנכים ואחרות. ראוי אך לעיין רק את ספרו שהיא גרהארד מולר בעניין "הצדק השייך היטלר", בשביל לאמוד את אותן שותפותם בפשע ועבריינותם הנקרא השופטים ועורכי הדין; או גם לעיין רק את ספרו של רוברט ג'אן-ואן-פלט בעניין הארכיטקטורה המתקיימות מטעם אושוויץ, למען להזדעזע מחלקם הראוי המתקיימות מטעם מהנדסים וארכיטקטים בתכנון מחנות המוות, כמו כן הלאה. פשעי השואה, אם כן, שיש אפילו פשעי האליטות שהיא נירנברג. כגון שמנסח זו אלינו ויזל, "רצח בדם קר ותרבות אינה שללו הינו את אותו זאת. אם השואה הוכיחה דבר חשוב, הנו שאדם יוכל נוסף על כך לאהוב שירה ובנוסף גם להרוג הקטנים."
ומשום כך, מוטלת חיוני רצוי וכדאי לרשום את אותם האמת הצרופה? לבעלי השררה, ולשמור שהשלטון יהווה אמין לברר. כדוגמת אלו שעליהם מוטל חינוכם ואימונם המתקיימות מטעם האליטות דורשים לחוש שלימודי השואה מחזקים את אותם הפרספקטיבה שברשותנו שמספקת מידע לעקרונות שבם אנו דוגלים – בעניין צדק ועל גבי העדר צדק.
לקח ששי: ההגנה אודות החלשים כמבחן לחברה רחבה
השמדת יהדות אירופה אינם התרחשה דווקא בגלל פגיעותם מטעם החלשים, אלא בגלל חולשתם שהיא הפגיעים. לא רצוי הנו מפתיע שסדר עדיפותם מטעם הנאצים בטהרת הגזע – כולל העיקור, כללי הגזע המתקיימות מטעם נירנברג, תוכנית המתת החסד – רצון כלפי אלו ש"חייהם ממש לא שווים"; שלא קיימים פלא, למשל שמציין פרופסור הנרי פרידלנדר בחיבורו אודות "מקורותיו הנקרא רצח העם", שהקבוצה העיקרית שיועדה להמתה נודעה המתקיימות מטעם המוגבלים היהודיים – מהמדה ה'עיגון' במדע המוות, צילומים ה'רפואית' מטעם הטיהור האתני, ואף הסטריליזציה הנקרא אוצר מילות ההשמדה.
ובשיטה זו, האחריות שלנו כנציגי מדינות – ובאופן מוסרי, כאזרחי האתר בטבע – הנוכחית להשמיע רק את קולם המתקיימות מטעם חסרי הקול, עם שאיפה לספק עוצמת לחסרי הכוח – אחת עד הם מוגבלים, עניים, פליטים, זקנים, נשים קרבנות אלימות או שמא ילדים חסרי אונים – החלשים שבחלשים.
רק את הלקח הראשי, אולי, בזכויות אדם, קיבלתי אבל מבתי, חיי האדם בת 27, כשהייתה בעיקרם בת 15. הזו אמרה: "אבא, או אולי החברה שלך בהחלט רוצה לחפש טסט אמיתי לזכויות מיהו, מנקה תשאל את אותה עצמך, בכל מקום זמן רב, בכל מקום מצב, כמעט בכל באירופה, 'זה גבוה לילדים? סופר סת"ם תימני ו המצב עכשיו גבוה לילדים?' הוא למעשה המבחן המעודכן לזכויות כל מי, אבא."
מאמר
הרשו לכם לסיים במספר סמלים לניצולי השואה – מכיוון שאתם הגיבורים של האנושות. אנשים ראיתם וסבלתם אחר האכזריות האיומה בעיקר שהייתה, אולם איכשהו מצאתם במעמקי האנושיות שלנו את אותו האומץ להוסיף, לשקם את חייכם כמו למשל כמו כן את כל קהילותיכם. ובדרך זו, אתכם ובזכותכם, ובזכות צדיקי אומות האתר בטבע – לדוגמא ראול וולנברג – כל אחד זוכרים לכל אף אחד יש ביקום וזהות – שכל אדם זה רוב ומלואו – שכאשר אנשים מצילים כל מי מיהו אנו בפיטר פן מצילים עולם מוצהר.
אנחנו זוכרים – ואנחנו ידעו – ואסור שזה יהיה תקלה רטורי אלא אף התחייבות אמיתית לפעול! – שלעולם שלא הופך עדיין אדישים לשיסוי ושנאה; שלעולם אינן נשתוק מחדש בפני הרשע; שלעולם אינה תוכלו לקבל גזענות ואנטישמיות; שלעולם אינה נתעלם מתחינתם מסוג החלשים; שלעולם איננו נישאר אדישים בפני אכזריות המונית ואי העמדה לדין.
נדבר ונפעל לעומת גזענות, אל מול שנאה, לעומת אנטישמיות, נגד אכזריות המונית, בהשוואה ל העדר צדק – ונגד פשע הפשעים שרק משמו בני האדם אמורים להתחלחל – רצח יחד.
נילחם עובד ומשתמש באדישות, בעמידה לא חוקי מחכה מול עוולות. כיווני שבמה שאולי אנו מחליטים, וצריך בהרבה יותר - במה שהיינו עושים, נעיד לגבי עצמנו כעם, נעיד בדבר עצמנו כבני אדם. כיווני שבימינו, הרבה יותר מתמיד, מיהו שנשאר אדיש, אשם בלבד.
יהי כוונה שיום זה אינה ישמש דווקא עצרת ספר כפשוטה, אלא גם זיכרון שידחף אותכם להתחיל לפעול, כפי אשר הוא אמור להיות.